קריסת מסעדות כדוגמא
המקובל במקומותינו הוא ללמד "איך להצליח בעסקים". תשומת לב מועטה יותר ניתנת לגבי "מודל הנטישה" (מושג חדש?). כיצד ראוי לנהוג כאשר אתה, היזם, ו\או המשקיע, מזהים את סימני הסכנה והכישלון. מתי אתה מגיע למסקנה ש"מאבק ההישרדות" נדון לכישלון או שהמחיר גבוה מדי!
החלטה על סגירת עסק, "חלום חיים", מועד ושיטת הנטישה הינו פרק חשוב שכול מנהל צריך ללמוד. בחירת תחום המסעדנות, איננה מקרית – מחקרים מצביעים על כך שזהו התחום הפגיע ביותר.
"מועדון ה-3 חודשים: מסעדת אדורה נסגרת". זאת כותרת הכתבה אשר פרסמה תיקי גולן בתאריך 11 פברואר באתר YNET . הכתבה חושפת סגירה של חמש מסעדות בבעלות מסעדנים ידוענים אשר לא "שרדו את שלושת החודשים הראשונים". המסעדנים הם – מיכל אנסקי, השף יונתן רושפלד, השף מאיר אדוני, השף אלי שטיין וניר בראז מרשת "גוצ'ה".
יש שיצאו עם הודעה לתקשורת והסבירו ונמקו, יש שנמנעו ונתנו הסברים כאלה ואחרים אך דבר אחד ברור – כול אירוע וסיבותיו הייחודיות: מסעדה שנסגרה בצו פירוק בשל משקיע שותף שהסתבך (שותף של אנסקי), ביקורת ותקשורת עויינת (רושפלד), "…בעקבות נסיבות שאינן בשליטה של קבוצת כתית ותלויות בגורמים אחרים….." (אדוני), "קשיים תקציביים" (אלי שטיין), "אחרי חודשיים של הרצה קבלנו החלטה שהקונספט שבחרנו צריך לקבל עדכון ותיקון" (ניר בראז, גוצ'ה).
התופעה המשותפת לכול המקרים – סגירה מיידית של המסעדות ובטווח זמן קצר מאוד לאחר פתיחתן. בעיני,מי שעומד בכל אלה ומתייחס למציאות באופן מפוכח, צריך לשמש דגם לחיקוי וראוי להערכה רבה.
איש כספים בכיר ומנוסה נתן לי הסבר מקצועי משכנע – "בענף זה היזמים מממנים את הפרויקט מכיסם. ברגע שיזם מבין שהוא מפסיד כסף הוא אמור לסגור כדי למזער הפסדים".
ובכן, אנחנו בקטע של "מבין" ומתברר שלא תמיד היזם מבין או מבין בזמן.
בחודש יולי 2016 התפרסם ראיון עם רועי קפלן, מבעלי המסעדה "פסטה מיאה" בו הוא מודיע על סגירת המסעדה ברמת החייל.
לפתוח מסעדה זה דבר מטופש מאין כמוהו" כך צוטט רועי קפלן בתקשורת. בעינינו – לא, זה איננו הלקח.
"פסטה מיאה" ברמת החייל ( יש סניפים נוספים), מסעדה איכותית אשר פעלה במשך 18 שנה ובעליה נאלצים לנעול את דלתותיה הינה תופעה מסוג שונה, ואיננה דומה לאירועים המתוארים לעיל. זהו בדיוק ההבדל בין "להבין" מתי הגיע הזמן לסגור. בראיון הבעלים נותן את ההסברים מדוע היה נאלץ לסגור, זה איננו המקרה של "לא ידעתי".
אני מניח שאם, לפני מספר שנים, בתקופה של פריחה עסקית, בעלי המסעדה היו מפנימים את המגמה בשוק המסעדנות ברמת החייל והסביבה והיו מחליטים לשנות את הקונצפט (בחזקת "חדשנות") או לנטוש בשיא ההצלחה, או מעט אחריה (ולא בשפל ובשיא ההפסדים), משפט הסיום היה מנוסח במילים אחרות.
סיכום
זיהוי סימנים מעידים במשמעות ש"זה לא זה", "לא לזה פיללנו", "העסק חורק", המציאות השתנתה ועוד – מחייב ערנות, מודעות, מקצוענות ועמידה ב"תו איכות" שהיזם קבע לעצמו. לאורך כל התהליך יש מימד פסיכולוגי שאסור לזלזל בו. צריך להיות בנוי "מחומרים מיוחדים" כדי להתמודד עם ההכרה "לא הצלחתי".
השלב, השני, המורכב יותר הינו להגיע, בזמן קצר, ליכולת להעריך את הבעיות אשר זוהו ומה הם תהליכי השיפור המתחייבים – במונחי השקעה כספית ומקצועית ובמונחי זמן – או שהמקרה אבוד וצריך לסגור. ככול שהתהליך הזה ישתהה, כך יגדל הנזק הכספי וגם סיכויי השיקום ילכו ויפחתו.
היזם\המנהל המתוחכם יבחן, בעצמו או באמצעות אדם\צוות נפרד, תוכניות מגרה לשמר את ההשקעה ובכול מקרה לחלץ את מירב ההשקעה לצורך הפחתת הנזק ואולי לאפשר יציאה לדרך חדשה על הבסיס והתשתית שנבנתה. מסעדן\שף בעל מוניטין והמפעיל מספר מסעדות, לצורך הדוגמא, יצטרך להעדיף שימור המוניטין על פני שיקולים כספיים מובהקים, מידיים.
השלב השלישי, הכרוך באומץ לב, רציונאליות ושליטה ברגשות ואגו, זאת ההחלטה להודיע על סגירה, ובעצם על חלום שנגוז, על כישלון. אין ספק, זהו מעמד מתסכל וצריך להיות בנוי לעבור אותו ללא סריטה עמוקה מדי.
יזם בעל מוניטין קיים, יכול שיצא מ"תקלה" כזאת, מחוזק בתוספת נקודות זכות. כישלונות הינן חלק בלתי נפרד מן החיים, לכן – הודאה בכישלון, שקיפות לגבי הסיבות והצגת משנה סדורה לגבי העתיד מצביעים על יושרה וחוסן. עדיפה דרך זאת על פני מהלך של נטישה אשר בעקבותיה משאיר היזם אדמה חרוכה ונפגעים – עובדים, בעלי חוב ולקוחות.